מאות ארוכות של שנים שהמשקה האלכוהולי הזהוב קיים בעולם.
וויסקי הרשמי הראשון מתועד בתעודת מיסוי בסקוטלנד מ-1494, אולם משקאות מזוקקים באיים הבריטיים כבר התקיימו באירלנד.
כיום, ישנם אלפי מזקקות ברחבי העולם שמתמחות בהכנת וויסקי – טאיוואן, קנדה, צרפת ועוד.
אולם, ארבעת השווקים המרכזיים של הוויסקי בעולם הם סקוטלנד, אירלנד, ארה"ב וממש בשנים האחרונות גם יפן.
וויסקי – מה זה?
מרכיביו הרשמיים של הוויסקי מתחלקים לשלושה בלבד – דגן, מים ושמרים. השמרים "מוציאים" את הסוכרים מהדגן, שבתהליך הזיקוק מעניקות לוויסקי את טעמו ואת אחוז האלכוהול הגבוה שלו. כיום, על פי הסכמות בינלאומיות, משקה שמכונה "וויסקי" חייב לכלול את המרכיבים לעיל, כמו גם להכיל 40 אחוזי אלכוהול לפחות, ולהתיישן בחבית מעץ אלון.
וויסקי אירי:
למרות התיעוד מסקוטלנד, נהוג להתייחס לאירלנד כאזור המוצא של הוויסקי. כבר בבמאות ה-12 וה-13 התקיימו באזורי הספר של אירלנד מזקקות שהכינו סוגי אלכוהול "פרה-ויסקי", וככל הנראה במאה ה-15 וה-16 פעלו בשטח אירלנד מאות מזקקות שהכינו וויסקי באופן בלתי חוקי. עד סוף המאה ה-19 שלטו האירים ללא עוררין בשוק הוויסקי העולמי. אלא שמאבקי הלאומיות באירלנד פגעו במאמצי היצוא של המזקקות, בעיקר לאנגליה ולסקוטלנד, והוויסקי האירי ירד מגדולתו.
רק לאחר מלחמת העולם השנייה התחזק השוק, אולם נותר מאחורי הסקוטים והאמריקאים. וויסקי אירי הוא וויסקי שיושן באירלנד (או בצפון אירלנד) בחביות עץ אלון למשך שלוש שנים לפחות.
וויסקי סקוטי:
הוויסקי הסקוטי, או כפי שהוא מכונה – "סקוטש" (Scotch) הוא מהפופולריים כיום בעולם. בסקוטלנד קיימת תרבות של ממש שמבוססת על המשקה האלכוהולי. למרות התיעוד המוקדם של הוויסקי הסקוטי, כפי שהצגתי לעיל, ה"פריצה" שלו הגיעה בתחילת המאה ה-19, עם הקמתן של מספר מזקקות באיים הפסטורליים "איילה" (Isly) בדרום מערב המדינה. הסקוטים השתלטו על שוק הוויסקי בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת, בשל היעלמות הוויסקי האירי ו"חוקי היובש" בארה"ב.
בדומה לויסקי האירי, ויסקי נחשב לסקוטי אם התיישן במשך 3 שנים בחבית מעץ עלון בסקוטלנד. מעבר לכך, וויסקי סקוטי הוא היחידי שחייב לעבור את תהליך הזיקוק (התהליך הכימי שמתרחש בעקבות חימום המרכיבים השונים של הוויסקי) פעמיים. הוויסקי הסקוטי ידוע בטעמיו הפירותיים, בין השאר בשל יישונם בחביות שרי (יין דובדבנים). בנוסף, וויסקי סקוטי הוא "מעושן" על פי רוב על ידי שילוב של כבול (Peat) בתהליך הזיקוק. נהוג להשתמש בצבעי מאכל מקרמל כדי להעניק לוויסקי הסקוטי צבע חזק יותר.
וויסקי אמריקאי ובורבון:
הוויסקי הגיע לארה"ב באמצעות מהגרים סקוטיים ואיריים במהלך המאות ה-18 וה-19. אלא, שבניגוד לאירלנד וסקוטלנד, שם הדגן העיקרי הוא חיטה ושעורה, הדגן העיקרי בארה"ב הוא כמובן תירס. כיום מיוצרים מארה"ב לא פחות מ-שש סוגי וויסקי שונים, אולם הבולט והמוכר בהם הוא בורבון (Bourbon). במקום השעורה והחיטה של האיים הבריטיים, הדגן המרכזי בבורבון הוא תירס. בכדי שוויסקי ייקרא בורבון, הוא חייב להכיל לפחות 51 אחוזים של תירס.
מזקקות הוויסקי האמריקאיות מפוזרות בכל רחבי ארה"ב, אולם הן מרוכזות בעיקר בדרום. לצורך העניין, מקורו של הבורבון הוא בקנטקי. בנוסף, אחד מתתי-הסוגים של הבורבון מכונה "טנסי ויסקי", כאשר ייחודו מתבטא בתהליך הסינון שלו – דרך פחם מעץ אדר הסוכר. בנוסף נהוג להוסיף לוויסקי בארה"ב גם דגן מסוג שיפון. בניגוד לוויסקי האירופאי, בארה"ב אין זמן מינימום להשריית הוויסקי בחביות. בשל היות התירס הדגן המרכזי בהכנת וויסקי אמריקאי, טעמיו מתבטאים במתיקות מעודנת.
וויסקי יפני:
מלבד "שלושת הגדולות", ממש בשנים האחרונות הצטרפה שחקנית רביעית ומפתיעה במיוחד לשוק הוויסקי העולמי. דווקא ביפן, הוויסקי זוכה לפופולריות רבה, מבפנים ומבחוץ. כבר ב-1870 החלו לזקק וויסקי ביפן, וב-1924 החלו לייצר וויסקי באופן מסחרי. עם זאת רק בתחילת שנות האלפיים נכנס הוויסקי היפני בסערה לשוק, ואף זכה במספר לא מבוטל של תחרויות בינלאומיות.
הוויסקי היפני מאוד מושפע ממסורת הזיקוק הסקוטית, ולכן טעמיהם ואופן הכנתם דומות. עם זאת, ייחודו של הוויסקי היפני מתבטא בחבית. ביפן צומח זן מיוחד של עץ אלון, "אלון מיזונארה", ממנו עשויות החביות. היישון בחביות מעץ האלון הזה מעניק לוויסקי היפני מעניק לו טעמים פירותיים ועדינים במיוחד.
מלבד מקורות ומרכזי וויסקי שהוצגו, קיימות מזקקות רבות ברחבי העולם. גם אצלנו בישראל קיימות מספר מזקקות קטנות ומצליחות. הבולטות ביניהן הן מזקקת "Milk and Honey" שנמצאת בתל-אביב, ומזקקת "גולני" שמצויה ברמת הגולן.
